צ'אוטו, העיר שיאו-גאן, מחוז חוביי
מאז רעידת האדמה בסיצ'ואן, נזהרתי ודאגתי שיום אחד עלול לפגוע בי אסון. בעיקר לאחר שראיתי שהאסונות מחמירים, ושרעידות האדמה נעשות תדירות יותר, החמיר הפחד שבי מפני אסון קרב. כתוצאה מכך, ביליתי ימים שלמים בתהייה על אילו אמצעי זהירות עליי לנקוט כדי להגן על עצמי במקרה של רעידת אדמה.
יום אחד, בשעת ארוחת הצהריים, האחות במשפחה המארחת שלי הדליקה את הטלוויזיה כהרגלה, והקריין בדיוק דיבר על אמצעי זהירות מפני רעידת אדמה. במקרה של רעידת אדמה, יש לרוץ החוצה במהרה אל מרחב פתוח, כדי להימנע מפציעה תחת בניין מתמוטט. אם אין באפשרותך להתפנות בזמן, יש להתחבא מתחת למיטה, שולחן, או בפינה… לאחר ששמעתי זאת, הרגשתי כאילו מצאתי פתרון מציל חיים, ומיד שיננתי את אמצעי הזהירות האלו בזיכרוני, כדי שאוכל להציל את חיי במקרה של רעידת אדמה. לאחר ארוחת הצהריים חזרתי לחדרי, והבטתי בקפידה בכל האזור הפנימי והחיצוני של הבית, אך התאכזבתי מאוד ממה שראיתי: מתחת למיטה היו חפצים רבים, ולא היה כל מקום להתחבא בו. כשהבטתי אל מחוץ לבית, ראיתי שכל הבניינים במרחק של מאות מטרים מהמקום שבו עמדתי, היו בגובה של 5 או 6 קומות, וקרובים מאוד זה לזה. אפילו אם הייתי מתפנה מהבניין שלי, כפי הנראה עדיין הייתי נמחצת למוות. נראה שמסוכן מדי למלא את חובותיי כאן. יהיה עליי להמתין עד שיבוא מנהיג המחוז, ויעביר אותי למשפחה מארחת בכפר. כך, אם תתרחש רעידת אדמה, יהיה לי קל יותר לרוץ החוצה לאזור פתוח. אבל אז הבנתי: עבודתי בתיקון המאמרים כרוכה בעיקרה בשהייה בתוך מבנה – אפילו אם אגור באזור הכפרי, חיי עדיין יהיו בסכנה. יכולתי כבר לבקש ממנהיגת המחוז להעביר אותי לקבוצה שמפיצה את הבשורה. כך לפחות אהיה בחוץ כל היום, והדבר יהיה בטוח יותר מאשר להישאר בבית. הבעיה היחידה היתה, שלא ידעתי מתי תגיע מנהיגת המחוז. הייתי צריכה להכין מחסה שישמש אותי עד שובה. כך, חייתי בפחד בכל יום, ולא יכולתי להתמקד בתיקון המאמרים שלי.
יום אחד, קראתי את הפסקה ב'הכינו מספיק מעשים טובים למען ייעודכם': "בבוא האסון, רעב ומגיפה יכו בכל אלה שמתנגדים לי, והם יבכו. אלה שעשו מעשים מרושעים שונים לא יחמקו מתשלום המחיר על חטאיהם, אפילו אם הם חסידי אל מזה שנים רבות. גם אותם יפקוד אסון, שבקושי נראה כמוהו אי-פעם לאורך מיליוני שנים, והם יחיו בפחד וחרדה תמידיים. בנוסף, כל חסידיי שהיו נאמנים לי בלבד ישמחו ויריעו לכוחי. הם יחוו סיפוק בל יתואר ויחיו חיי רון שמעולם לא הענקתי לאנושות קודם לכן." "כך או כך, כולי תקווה שתכינו מספיק מעשים טובים למען ייעודכם שלכם – אז אתרצה. אחרת, אף אחד מכם לא יימלט מהאסון. אני הוא זה שימיט עליכם את האסון, ומובן שאני הוא זה שיתזמר אותו. אם לא תוכלו להיראות טובים בעיניי, הרי שאין לכם מנוס, והאסון יפקוד אתכם" ('הדבר מופיע בבשר'). דבריו של אלוהים העירו אותי. כפי הנראה, אלוהים יוצר אסונות – הם נובעים ממנו. אלוהים רוצה להשתמש באסונות כדי להרוס את האנושות המרושעת והמושחתת הזו. זה מה שאלוהים רוצה לעשות באחרית הימים. חסרי האמונה אינם יודעים זאת, וחושבים שאלו הם אסונות טבע. כך הם נוקטים דרכים אנושיות, מאמצים אנושיים כדי להציל את עצמם מפני אסונות. הם חושבים שכך הם יוכלו לחמוק מההרס שנגרם מאסונות שונים. ואני, שהייתי בורה, האמנתי באלוהים אך לא הכרתי כלל את עבודתו. חשבתי שכל שעליי לעשות הוא לפעול בהתאם לאמצעי הזהירות של חסרי האמונה, וכך אחמוק מהסבל שנובע מהאסונות, ואשרוד. היה זה באמת מגוחך שאחזיק באותה השקפה של חסרי האמונה! האם לא היה עליי לדעת שאם אנשים אינם מבצעים את חובותיהם נאמנה, ולא עושים מעשים טובים, הם לא ייחשבו לטובים בעיני אלוהים? לא חשוב מהי מידת העוצמה של בני האדם, או כמה מתקדמים הם אמצעי הזהירות שלהם, או כמה מושלמות הן תכניות ההצלה העצמית שלהם, בסופו של דבר לא ניתן לברוח מהאסונות שאלוהים מטיל על האדם. לפי התגובות השונות שלי לאיום האסון, היה ברור שאין לי אמונה אמיתית באלוהים. לא היתה לי הבנה אמיתית של עבודת האל באחרית הימים, ושל כול יכולתו וריבונותו. לא היה לי מושג את מי אלוהים מבקש להשמיד באסונות, או את מי אלוהים מבקש להציל; ואף לא הכרתי בכך שבאסונות, רק אלו שנאמנים לאלוהים ושהכינו מספיק מעשים טובים – רק עליהם יחוס אלוהים. לפיכך, כשאיום האסון הופיע, במקום לחשוב אם הכנתי מעשים טובים, אם הייתי נאמנה לאלוהים, אם חיפשתי את האמת ואם קיבלתי את ישועתו של אלוהים, ביליתי את כל זמני במחשבה על דרכים להציל את עצמי. ללא האמת, אנו הופכים למעוררי רחמים עד כדי כך!
בעתו של נוח, אלוהים השמיד את הארץ בשיטפון. כיוון שנוח ירא מאלוהים והתרחק מהרשע, בנה את התיבה בהתאם לרצונו של אלוהים, השקיע הכול לפי בקשתו של אלוהים, והפגין את נאמנותו העילאית, הוא נחשב לטוב בעיני אלוהים. לכן, כשהגיע האסון, כל שמונת בני משפחתו ניצלו. בשלב זה, נזכרתי במה שנדון ב"אחווה והטפה על היווכחות בחיים": "אם אינך מכין מעשים טובים כלשהם, כשאסון יכה, לבך יהיה בבהלה לאורך כל היום. ללא מעשים טובים, לבו של אדם אינו חש בנחמה, ואין בו כל ביטחון או שלווה. משום שהאדם לא הכין מעשים טובים, אין שלום או שמחה אמיתיים בלבו. עושי רעות הם בעלי מצפון אשם ולב רשע. ככל שהם עושים יותר מעשי רשע, כך הם חשים אשמים יותר והם חוששים יותר. אם תרצה שלבך יהיה נוח ושליו בבוא האסון הגדול, עליך לעשות עוד מעשים טובים ולהכין עוד מעשים טובים כעת. רק אז תחוש שלווה ונחמה בלבך כשיכה אסון" ('דרשות ושיתופים על היווכחות בחיים'). כשחשבתי על האופן שבו חשתי חוסר נחת ועצבנות כל היום – בפחד שאמות בעת באסון – הבנתי שהיה זה משום שלא ביצעתי את חובתי נאמנה ולא הכנתי אף מעשים טובים. בביצועי חובתי, מעולם לא נשאתי באמת את נטל המשימות שהכנסייה הפקידה בידיי. מעולם לא מילאתי את חובותיי בלב נאמן לאל. במקום זאת, רימיתי ופעלתי מול אלוהים מתוך תענוגות הבשר. לא עשיתי יותר מדי עם המאמרים שנשלחו אליי, אלא תיקנתי אותם ברשלנות ורק ביקשתי להשלים את המשימה שלי. כשראיתי את חוסר הארגון הרב שבמאמרים שכתבו אחיי ואחיותיי, לא הנחתי את האחים והאחיות ולא טרחתי לעזור להם, אלא פשוט כתבתי מספר הערות, מבלי לדאוג אם הם יבינו אותן או אם הן תהיינה מועילות. כך, החזרתי להם את המאמרים במהרה, ולאור זאת קיבלתי פחות ופחות מאמרים לערוך. כתוצאה מכך, עבודת העריכה עצרה כמעט לחלוטין. למרות זאת, לא הרהרתי על פעולותיי, ולא ניסיתי לזהות ולתקן את המקור לבעיה, אלא האשמתי את המנהיגה, וטענתי שהבעיות נוצרו משום שהיא לא שמה די דגש על עבודת העריכה. כיצד יכולתי להתיימר להשביע את רצונו של אלוהים עם פעולות שכאלו, וכך למצוא נחמה בלבי? בדרך זו, כיצד יכולתי להיחשב לטובה בעיני אלוהים? אם אמשיך בנתיב זה ולא אלך בעקבות האמת כראוי, אם לא אהיה נאמנה לדברים שהפקידה בידיי הכנסייה ולא אכין די מעשים טובים, לבטח לא אוכל לברוח מחמת העונש שיטיל אלוהים על הרשעים, גם אם אפעל בהתאם לאמצעי הזהירות מפני האסון שנקבעו בידי השטן.
תודה לאל שהוא הנחה אותי לפתוח את מחשבתי, וכך אפשר לי להבין שרק על ידי ביצוע חובתי כהלכה וביצוע די מעשים טובים, אוכל לזכות בשחרור מהסבל המלווה לאסונות ולהימלט בחיים. זו הדרך האחת והיחידה. בעתיד, אבקש ללכת בעקבות האמת כראוי, להיות נאמנה ככל הניתן בזמן מילוי חובותיי, ולהכין די מעשים טובים כדי להשביע את רצונו של אלוהים.
;){kind=link}